<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף ט.</h2>
עוד שם כתב הא דאמרינן בזבחים בפרק התערובות וכו'. אמר הכותב כבר כתב דברים אלו למעלה וכבר השבתי עליהם והראתי לו שכן כתב מפורש רב אחא משבחא גאון ז"ל בשאלתות, ודברים ברורים הם, ועוד היה לו לדעת כן ממה שכתב גם הוא בעצמו שאפילו נתערבו כל הששים למקום אחד דלא דיינינן ליה בספק ספקא אלא כאילו ודאי הך דאיסורא בתוך רובה אשתאר ואיך אפשר לזכות שטרא לבי תרי, שנאמר שנעשה הרוב כאילו ודאי שם האיסור ועוד נאסור את הארבעים כל שהן בפני עצמן אפשר לומר ודאי בששים הוא, ועוד הוא בתוך הארבעים. עוד שם כתב רבינו יצחק הזקן וכו'. אמר הכותב דברי המחבר דברי התוספות הן שאמרום בריש פ"ק דביצה והוא אומר שלא אמר כן, גם מה שכתב דביצה ספק נולדה ביום טוב ספק לא נולדה נתערבה באחרות כלן אסורות משום דספק ראשון מדאורייתא משום הכנה דרבה, אינו כן דספק נולדה ביום טוב אינה אסורה דאורייתא ולא עוד אלא אפי' נולדה ביום טוב עצמו מותרת דבר תורה דיום טוב מכין לעצמו, ולא אסרו נולדה ביום טוב דעלמא אלא משום גזרה יום טוב אחר השבת וכדאיתא התם בהדיא (ביצה ב', ב'). ואולי הטעהו מה שאמרו שם עלה דההיא דנתערבה, בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי לחומרא דאלמא לכאורה משמע דהיא גופה אסורה לרבה משום ספיקא דאורייתא, וליתא אלא התם הכי קאמ' בשלמא לרבה דאיכא למימר משום גזרה דיום טוב אחר השבת דאיכא איסורא דאורייתא מדרבה, וזה דבר ברור. ולא עוד דאפילו נולדה ביום טוב אחר השבת כל שנתערבה באחרות דבר תורה כולן מותרות, דדבר שיש לו מתירין דאינו בטל לא מדאורייתא הוא אלא מדרבנן שהחמירו עליו, וכמסקנא אפי' באיסורין דרבנן כן. ומ"מ ממה שכתבתי תראה שלא בלבד במה שהוא עצמו אסור משום ספיקא דאורייתא כספק טרפה וכיוצא בו אמרה ר"י, אלא במה שספקו מותר דאורייתא אלא כל שאסרוהו משום דעיקר מה שאנו חוששין לו הוא אסור דבר תורה, כביצה זו שהיא עצמה מותרת דבר תורה אלא שחשו לה ואסרוה משום דעיקרא יש לחוש לנולדה ביום טוב שלאחר השבת. עוד שם והחכם הקשה מההיא דאמרינן במסכת ערלה וכו'. אמר הכותב וכי מה בין זה לביצה שנתערבה באלף דאף היא מותרת דבר תורה וכמו שכתבנו דהיא עצמה אפילו לא נתערבה באחרות, וכ"ש דבטלה ברוב דבר תורה וכמו שכתבתי למעלה, אלא כל מה שכתב כאן שגגות הן ואין בזה אלא כמו שתירצו התוספות וכמו שכתוב בחיבור דהתם דוקא בשנחתך מלא הסיט מן הבגד ואין ידוע אם מלא הסיט האסור נחתך אם לאו דהשתא איכא תרי ספיקי כעין שתי תערובות. עוד שם עוד הקשה מההיא דאמרינן בכתובות וכו'. אמר הכותב גם זו שגגה מכמה טעמים חדא דכל שאתה מעמיד אותה על חזקתה העמידנ' בחזקה שלא נבעלה עד עכשיו שנמצאת בעולה, ואין לומר שמא לא תחתיו זינתה דכל שאתה ממשיך זמן חזקתה לא נבעלה עד שנתארסה, ועוד שזה ודאי בספק אחד אסור היא מדאורייתא משום ספק סוטה ואילו אשת איש שראינוה שנבעלה אין תולין דבר תורה להקל משום חזקה דכשרות שהרי שור שחוט לפניך, ואין כאן אלא חדא ספיקא ספק באונס ספק ברצון וספיקא דאורייתא לחומרא. ומה שאמרו בריש פ"ק דכתובות (ג', ב') ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי ומותרת לבעלה אע"פ שראינוה שנבעלה דשאני התם דראינו מתחילת ביאה באונסה ואפי' למאן דאמר תחילתו באונס וסופו ברצון אין חוששין שמא נתרצית לבסוף, וכ"ש למאן דאמר פטור דאנוסה היא דיצר אלבשה. ועוד דכבר כתבתי למעלה דכל שעיקר מה שאנו חוששין הוא אסור דבר תורה אעפ"י שזה עכשיו דרבנן, כספקא דאורייתא עבדינן לה להכי כענין ביצה שנולדה ספק בחול ספק ביום טוב וכמו שכתבתי, וזו ודאי היה לנו לאסור אותה אפילו בשתי ספקות אלא דתירץ המחבר דשאני התם דאי אפשר לה לזו לבוא לפניך אלא בשתי ספקות ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר דהיאך נתיר וכבר אסרתה וכמו שאתה אומר בספק נולדה שמיד עמדה לה באיסור ואח"כ נתערבה באחרות ונתוסף בתערובת ספק זה השני, וכיוצא בזה במה שאסרנו מחמת ספק טרפה ואח"כ נתערבה באחרות וכמו שכתב בחיבור. וכיוצא באותה של ספק ספיקא דכתובות נראה לי ההיא דאמרינן בפ"ק של בבא קמא (י"א, א') שילייא שיצאת מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני אמר רבא לחוש חוששת ומנינא לא מני' אלא משני. ואקשינן מאי קמ"ל דאין מקצת שילייא בלא ולד תנינא שילייא שיצאה מקצתה אסורה באכילה כלו' ואם יש מקצת שילייא בלא ולד אמאי אסורה באכילה ה"ל ספק ספיקא. ואמאי והא אפי' יש שילייא בלא ולד נאסור אותה דהא ספק ראשון דאורייתא דאם יש בה ולד אסורה דבר תורה אלא שא"א לבא לפניך אלא בשתי ספקות ספק יש בה ספק אין בה ואם תמצי לומ' יש בה שמא אין הולד כאן. עוד שם השיב דכי קתני נתערבה באלף כלן אסורות דבירושלמי וכו'. אמר הכותב ודאות נעשו לו כשגגות דהא על כרחינו בירושלמי אמרוה על ודאה והוא גוזר דבגמרין לא אמרוה אלא אספיקא, ומנין לו זה אולי בחלום נאמר לו שלא כדעת ר"ת ז"ל, ומה שחשב להוכיח דבירושלמי לית להו הכנה דרבה מדהוה מדמי לנשרים לא אמר ולא כלום, דמעיקרא הוה סבירא ליה לדמויי לנשרים וספק הכן משום דהכא לאו אסורה גמורה היא דאפילו נולדה ביום טוב עצמו מותרת היא דבר תורה דיום טוב מכין לעצמו, אלא שהחכמים אסרוה גזרה אטו נולדה ביום טוב שלאחר השבת ועשאוה כשאינה מוכנת וכיון שנתערבה חזר כל התערובת בספק מוכן, ואהדרו ליה דלא דמי' דמ"מ יש כאן אחת אסורה שאסרוה בודאי בפני עצמה והיא מוכחת על כלן לאסור כל התערובת ודברים ברורים הם.
עוד שם אני חוזר לדקדק במה שכתבתי למעלה בענין חתיכה וכו'. אמר הכותב אין זה נכון ואילו היתה הקושיא קושיא מוטב שתשאר בקושיא ולא ישאר עליה תירוץ כזה כי דברים אלו מרבים הבל, ומה איסורין הקלין שיש להם שעור אוסרין תערובתן בהנאה ואעפ"י שאינו דבר חשוב, איסורין החמורין שאין להם שיעור לא כ"ש א"כ נמצא קולן חומרן וחומרן קולן. אבל הקושיא שאמר אינה אוגרת אלא מסוכסכת הדעת דלרבנן ודאי מן הדין היה שיהא מותר הבגד בהנאה אלא שא"א דערלה אוסרת עד אחד ומאתים, ונמצא כל שאין בהיתר מאתים כדי לבטלה הרי הבגד בעצמו אסור לישראל ולמכור נמי לנכרי אי אפשר כדי שלא יחזור וימכרנו לישראל, דכל דבר שמותר לקנות מנכרי, אם נתערב בו איסור לא ימכרנו לנכרי מהאי טעמא דשמא יחזור וימכרנו לישראל, וכענין ביתא דחטי דנפל עליה חביתא דחמרא דאסור למוכרו לנכרי ואפי' טחנו ואפאה אסור למכרו לנכרי בפני ישראל כדי שלא יחזור וימכרנו לישראל כדאיתא בגמרא (ע"ז ס"ה, ב') וכן כל כיוצא בזה, ולפיכך אפי' לרבנן אין לו שום צד היתר אלא בשיש בו מאתים כדי לבטלו. ואילו ביין נסך בסתם יינם אפילו נתערבו יין ביין מוכרו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו משום דביין נסך אין לחוש שימכרנו לנכרי לשמא יחזור וימכרנו לישראל, והכי איתא בירושלמי בסוף פרק כל צלמים (הי"ג) גמרא נטל ממנה עצים אמר ר' חגאי כד נחית מן אילפא אשכחית לר' יעקב בר אחא יתיב מקשי נטל ממנה כרכר אסור בהנאה ותניא ימכר כלו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו, אמר ר' יעקב בר אחא חגיי קשיתה חגי קיימתה מאי כדון תמן אין דרך בני אדם ליקח מנכרי ברם הכא דרך ליקח מנכרי ע"כ. עוד שם עוד במה שכתבתי למעלה בחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין ודעת רבותי וכו'. אמר הכותב מה נעשה לתמהותיו ואילו היו כאן גדולי רבני הצרפתים שאמרו כן היו אומרין לו אל תתמה על החפץ גם לרב בעל התרומה ימצא כן בספרו, ואני כבר כתבתי והארכתי בזה למעלה ואין תועלת בהשנות הדברים. גם מה שאמר בשם רבותיו שלא אמר חתיכה הראויה אלא בשנתבשלה ואח"כ באחרות זה לא שמענו ולא נשמע אליו ולא ראינו מעולם מי שאמר כן, ואילו אמרוה רבותיו אשר אמר באמת לא היה נעלם ממנו כי לא בסתר ידברו.
<h2>דף טו.</h2>
עוד שם עוד נראה מדברי החכם בענין תשע חנויות וכו'. אמר הכותב הוא חלים והוא מפשר שהמחבר לא על חנות אחת מוכרת בשר נבלה בידוע אמרה דאעפ"י שזה לא ידע שיש כאן חנות מוכרת בשר נבלה כיון שלקח משם מן הקבוע לקח, והמחבר לא כתב כן אלא בשנמצא שם ספק טרפה או אפי' ודאי טרפה לאחר שלקח שזה לא נולד לנו במקולין עד לאחר שקנה זה וכל מה שלקח מתחלה, ולאחר שפירש נולד לנו הספק הזה אם לקח מן הטרפה או מן הכשרה מותר, דזה כנמצא הוא, דמאי שנא מתשע חנויות דודאי מי שלקח מן הקבוע לקח אלא שלא נולד לנו הספק בעודו בקבוע אלא בפירש ומשום כך מותר, ואעפ"י שידענו בבירור שלקחו מי שלקחו מן הקבוע שאין בשר נמכר בעיר אלא במקולין, וכן פירשו רבותינו הצרפתים בתוספותיהם גבי ההיא דאמר וכי בשביל שוטה שעשה שלא כהוגן נאבד את המקולין. עוד שם עוד כתב דחתיכה חשובה כו'. אמר הכותב כבר כתבתי למעלה שזה לא שמענו מעולם לאחד מן הראשונים ואיך סתם כל חזון ולא פירשו לנו. ועוד כי ראויה להתכבד בה בפני האורחים מצד חשיבות הוא שחשובה היא כיון שראויה להתכבד בה, ואם כן אפילו עכשיו חשיבותה עליה, וכדבר שבמנין בחבילי תלתן דמצד חשיבותן אינן בטלין וחתיכה הראויה אף היא חשובה היא אפילו בחיותה שיבשלנה ויתכבד בה בפני האורחין.
